בית ספר גבעולים

בן זמירה ואיב. נולד ביום י"ב באב תשל"ט (4.8.1979) בבית-החולים 'אסותא' בתל אביב. אח לדנה ושי   ילד שובב, פעלתן ומלא חיים. שנות ילדותו המוקדמות עברו עליו בשכונת נווה שרת בתל אביב, בה למד בבית-הספר היסודי 'משה שרת'. בתקופה זו למד לנגן באורגן. בהיותו בן תשע עברה משפחתו להתגורר ברמת גן ועידו החל ללמוד בבית-הספר היסודי 'גבעולים', שם סיים כיתה ח' ושם גם רכש חברים שליוו אותו מאז ועד יומו האחרון. עידו, חובב כדורסל מושבע, נהג לשחק עם חבריו מדי שבת במגרש הכדורסל שבחצר בית-הספר והרבה לפקוד את משחקיה של 'מכבי תל-אביב' - הקבוצה שאהד והעריץ. את לימודיו התיכוניים עשה בתיכון 'אורט' ברמת גן, שם סיים בגרות. עד לגיוסו לצבא עבד במשרדי חברת התעופה 'אל-על' בעבודות פקידות. עידו היה אדם צנוע, אדיב ונדיב. כיבד מאוד את הוריו והיה גאה בחבריו הרבים. היה לו חשוב שכולם סביבו יהיו מאושרים ותמיד היטה אוזן קשבת ותומכת, כפי שתיארה חברתו: "היית ילד יפה כל כך עם חיוך גדול וביישני ועיניים שמביעות הכול... והצחוק, הצחוק המתגלגל שלך... לעולם לא יכולת לראות שלמישהו עצוב. תמיד היית חייב לדאוג שכולם מסתדרים ושלכולם טוב..." עידו אהב לקרוא, הקדיש זמן למחשב והאזין הרבה למוסיקה, בעיקר לשירים לועזיים. הוא נהג להעשיר את אוסף הדיסקים שלו באלבומים חדשים ופיתח מסורת משפחתית של האזנה משותפת למצעדי הפזמונים השנתיים ששודרו ברדיו. בשנות חייו האחרונות הרבה לצאת עם חבריו לטיולים ותר את הארץ לאורכה ולרוחבה. בסוף מרס 1998 התגייס לצה"ל. לאחר טירונות ומסלול הכשרה בחיל-השריון הוצב לשרת כנהג טנק בעוצבת 'הבזקה' של עוצבת 'עידן' בפיקוד המרכז. מפקד היחידה שלו סיפר כי "עידו גילה מסירות ואחריות רבה לתפקיד אותו ביצע. הוא היה אדם מלא מרץ ושמחת חיים אשר היה אהוד על מפקדיו וחבריו כאחד. עידו היווה דוגמה אישית ליתר החיילים בחטיבה. יכולותיו המקצועיות ונכונותו לעמוד בכל משימה, הפכוהו לדמות מפתח במחלקה." עידו זכה לקבל דרגת סמל-ראשון חודש לפני נפילתו. ביום כ"ד בכסלו תשס"א (21.12.2000) נהרג עידו בתאונת דרכים. בן עשרים-ואחת היה בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית שאול. הותיר אחריו הורים, אחות ואח. במכתב התנחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף שאול מופז: "עידו היה מן החיילים הוותיקים ביחידה. מסירותו, חריצותו והמקצועיות שבה ביצע את תפקידו הנעימו את העבודה עימו. חבריו העידו עליו כי היה חייל חברותי ופיקח, אשר בלט בשמחת חיים וחוש הומור." חברו מושיקו כותב: "ילד קטן לבוש במדים/ יצא לדרך ללא כל פחדים/ ילד תמים וזך, דמו נשפך/ סתם כך, ללא כל סיבה/ פרח יפה נקטף...", "...היו לנו רגעים יפים ביחד, למעשה כך זה היה עד אתמול. אני לא זוכר יום שעבר מבלי לצחוק איתך, הצחוק המצחיק הזה ששוב ושוב מהדהד בראשי כשאני נזכר בכל הרגעים שלנו ביחד... חבר, אתה כבר חסר." מתוך דברים שכתבה חברתו, רותי: "עידו, השם היפה שלך אומר הרבה כי מאחוריו עמד אדם מקסים, מיוחד וחם כל כך. היית ילד יפה כל כך עם חיוך גדול וביישני ועיניים שמביעות הכל... כל כך אהבת לבלות וליהנות יחד עם כולם, והצחוק, הצחוק המתגלגל שלך כל כך חסר לי..."​